<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינס נשים ועבדים שאינם משוחררין, והחיגר והסומא והחולה והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. אי זהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו שלאביו ולעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמי, ובית הלל אומ' כל שאינו יכול לאחוז בידו שלאביו ולעלות מירושלם להר הבית שנ' [שמות כ"ג] שלש רגלים. הכל לאייתויי מאי, לאייתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ואליבא דמשנה אחרונה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ונמצא שאין לו אדון אלא י"י.
<h2>דף ב:</h2>
חוץ מחרש שוטה וקטן. פי', שאינן בני דעת ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו אף חרש נמי דלאו בני דיעה נינהו, וקמ"ל כדתנן חרש שדיברו חכמי' בכל מקום את שאינו שומע ולא מדבר, אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב. תנינא להו דתנו רבנן חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אילם, וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן.
והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטורין מן הראייה. אמ' רבינא ואיתימא רבא חסורי מיחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מן חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה, ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה.
<h2>דף ג.</h2>
ומאי שנא לעניין ראייה דפטירי ומאי שנא לעניין שמחה דמיחייבי, לעניין ראייה גמר ראייה ראייה מהקהל, דכת' ביה [דברים ל"א] כל ישראל לראות, והתם מנלן דכת' [שם] למען ישמעו ולמען ילמדו, ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע, ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו (שומע) מדבר. אמר ר' תנחום חיגר ברגלו אחת פטור מן הראייה שנ' [שמות כ"ג] רגלים.
<h2>דף ד.</h2>
פיס'. וטומטום ואנדרוגינס. ת"ר זכור להוציא את הנשים, זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס, דאמ' רבא אע"פ שביציו מבחוץ, פי', אע"ג דקים לן דזכר הוא, כיון דלא דמי לכל הזכרים הוא פטור מן הראייה. כל זכורך לרבות את הקטנים. והא תנן חוץ מחרש שוטה וקטן, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, שלא הגיע לחינוך מדרבנן הוא, אין הכי נמי, וקרא אסמכתא בעלמא.
פיס'. והחגר והסומא. ת"ר רגלים פרט לבעלי קבין, דבר אחר רגלים פרט לחיגר ולסומא ולחולה ושאינו יכול לעלות ברגליו. לאייתויי מאי לאייתויי [ד' ב'] מפנקי פי', שאינו יכול לעלות בלא מנעל, ואין אדם רשיי לעלות בהר הבית במנעל שעל רגליו דכת' [ישעיה א'] כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חציריי.
<h2>דף ה:</h2>
אי זהו קטן כול'. פי', אבל מיכן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה מחנכין אותו מדרבנן, שנא' שלש רגלים, פי', הראוי לעלות ברגליו חייב מן התורה, (וכיון דגדול שאינו יכול לעלות ברגליו חייב מן התורה) וכיון דגדול שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מדאורייתא, קטן נמי לאו בר חינוך הוא.
<h2>דף ו.</h2>
תנו רבנן בית שמי אומ' הראייה שתי כסף וחגיגה מעה כסף, שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה. ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכת' בעולות יותר מבשלמים. פי' דכת' [ויקרא כ"ג] והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואלים שנים תמימים יהיו עלה לי"י, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. ובית הילל או' הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, שחגיגה ישנה לפני הדיבר מה שאין כן בראייה. פי', החגיגה היתה לפני מתן תורה דכתיב [שמות כ"ד] וישלח את נערי בני ישראל וגו', ואע"ג דהאי קרא כת' באלה המשפטים אחרי עשרת הדיברות, קודם הדיברות הוה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והכי אמרי' בפרק ר' עקיבה [שבת פ"ח ע"א] ר' יוסי אומ' בשיני עלה וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי ירד ושוב לא עלה, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בשישי ניתנה התורה, ואע"ג דעולה נמי כדכתיב ויעלו עולות, קסברי בית הלל עולת תמיד ולא עולת ראייה, משום דכת' [שם] ויחזו את האלהים. ועוד מצינו בנשיאים שריבה הכת' בשלמים יותר מבעולות, דכת' [במדבר ז'] פר אחד איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה.
<h2>דף ז:</h2>
[ב' א'] מתני'. בית שמי אומ' הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומ' הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. עולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר, וביום טוב הראשון של פסח בית שמי אומ' מן החולין ובית הלל אומ' מן המעשר. פי', עולת ראייה אינה באה פחות מב' מעות שלכסף, שהן שליש דינר. ושלמי חגיגה, דילפי' מוחגותם אתו חג לי"י [שמות י"ב] באין אפילו ממעה כסף, ובית הלל אומ' למפרע הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.
עולות במועד באות מן החולין, דכל דבר שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין, ולא מדמי מעשר שיני, כדילפי' במנחות [פ"ב ע"א], ולקמן [ח' ע"א] נמי אמרי' מסת מלמד שאינה באה אלא מן החולין. אלא עולות במוע' הוא דבאות מן החולין הא ביום טוב מן המעשר, אמאי דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. וכי תימא הא קמשמע לן דעולת ראייה במועד באות ביום טוב אינן באות, כמאן כבית שמי, דתנן בית שמי אומ' מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות, (שהרי יש להן תשלומין). פי', דווק' שלמים שיש בהן אוכל נפש מביאין, אבל לא עולות שהרי יש להן תשלומין לאחר יום טוב, ולא דחו יום טוב כי אם תמידין ומוספין שאין להן תשלומין. ואין סומכין על השלמים ביום טוב שאסור להשתמש בבהמה ביום טוב, אלא סומכין עליהן מערב יום טוב, ולית להו לבית שמי תכף לסמיכה שחיטה. ובית הלל אומ' מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן, דאית להו תכף לסמיכה שחיטה. ואם כן סתם מתני' בית שמי היא ולא בית הלל. ומהדר חסורי מיחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות במועד באות ביום טוב אינן באות, פי' דאפילו בית הלל לא שרו אלא בעולת ראייה שעיקר זמנה ביום טוב, אבל לא נדרים ונדבות. ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב, וכשהיא באה אינה אלא מן החולין, שהן חובה. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר, כדילפינן מושמחת בחגך [דברים ט"ז] לרבות כל מיני שמחות לשמחה. וחגיגת יום טוב הראשון שלפסח בית שמי אומ' מן החולין. פי', מפני שהן חובה, [דדוקא שלמי שמחה מרבי' לכל מילי אבל שלמי חגיגה שהן חובה] אינן באות אלא מן החולין.
מתני'. ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות. פי' בכל מיני בשר שיש לו לאדם לוכל, אדם יוצא בו משום שמחה.
ומאי יום טוב הראשון שלפסח [דנקט] לימא יום טוב סתם, אמ' רב אשי הא קא משמע לן חגיגת חמשה עשר לא [ח' א'] אלמא קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא. פי', בפסח ימצאו שתי חגיגות אחת חגיגת יום טוב ואחת חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח, שאינה חובה מן התורה, אלא מביאין אותה אף מן המעשר, לפי שאינה באה אלא לוכל פסח על השבע.
<h2>דף ח.</h2>
ובית הלל אומ' מן המעשר, ואמאי דבר שבחובה הוא חגיגת יום טוב הראשון שלפסח. וכל דבר שהוא חובה אינה באה אלא מן החולין. אמ' עולא בטופל, פי', לא התירו בית הלל להביא כל החגיגה מן המעשר, אלא היו מתירין לטפל ולחבר מעות מעשר עם מעות חולין ולהביא משניהם שלמי חגיגה, ונפקא לן מדכתיב ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך כאשר יברכך י"י אלהיך. מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. פי' חגיגת שבועות יביאנה מן החולין. ומניין שאם רצה לערב מדמי מעשר יערב, ת"ל [דברים ט"ז] כאשר יברכך י"י, כלומר, מכל מה שיברכך הבורא תביא ואפילו מן המעשר. [ומאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין הוא, דכתב [אסתר י'] וישם המלך אחשורוש מס על הארץ]. נמצא עכשיו שבעולת ראייה כולי עלמא לא פליגי דאינה באה אלא מן החולין ולא מן המעשר, אפי' בטיפול, דלא כת' טיפול אלא בחגיגה. ובשלמי שמחה כולי עלמא לא פליגי דבאות אף מן המעשר, דרבי רחמנא כל מיני שמחה. ובשלמי חגיגה שהן חובה פליגי בית שמי אומרי' מן החולין ולית להו טיפול, ובית הלל אומרי' אף מן המעשר דאית להו טיפול.
תנו רבנן ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה, פי', מדלא כתיב וזבחת שלמים ושמחת, אלא ושמחת בלחוד, ש"מ לא הקפידה תורה אלא שיאכל בשר וישמח, ואפילו אם יש לו בשר שאינן מן החולין יוצא בו, יכול אף בעופות ובמנחות תלמוד לומר [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, מי שחגיגה באה מהן, יצאו אילו שאין חגיגה באה מהן.
<h2>דף ח:</h2>
מי שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטין מביא שלמים מרובין ועולות מועטות, אוכלין מועטין ונכסים מרובין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין, זה וזה מועט על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף, זה וזה מרובות על זה נאמר [דברים ט"ז] כברכת י"י אלהיך אשר נתן לך. מביא שלמים מרובין מהיכא מייתי. פי' הא קתני שיש לו נכסים מועטין ומהיכן יביא שלמים מרובין, אמ' רב חסדא טופל ומביא פר גדול. פי', מחבר מעות מעשר שיני עם מעות חולין וקונה בהן פר גדול.
<h2>דף ט.</h2>
מתני'. מי שלא חג ביום טוב הראשון שלחג חוגג והולך את כל הרגל ואפילו יום טוב האחרון, עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמר [קהלת א'] מעוות לא יוכל לתקון וגו'. ר' שמעון בן מנסיא אומ' אי זהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, אם תאמר בגונב וגוזל יכול הוא שיחזור ויתקן. ר' שמעון בן יוחי אומר אין קוראין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילתו ונתעוות, ואי זה זה זה תלמיד חכם שפירש מן התורה. מנהני מילי שחוגג והולך אפילו ביום טוב האחרון, והלא רגל בפני עצמו הוא. אמ' ר' יוחנן משום ר' ישמעאל נאמרה עצרת בשביעי שלפסח ונאמרה עצרת בשמיני שלחג, מה להלן לתשלומין אף כאן לתשלומין. ותנא מייתי לה מהכא [ויקרא כ"ג] וחגותם אותו חג לי"י שבעת ימים, יכול יהא חוגג והולך כל שבעה, תלמוד לומר, אותו, אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה, אם כן למה נאמר שבעה, לתשלומין, ומניין שאם לא חג ביום טוב הראשון שלחג שחוגג והולך כל הרגל ואפי' יום טוב האחרון, תלמוד לומר בחדש השביעי תחגו אותו. יכול יהא חוגג והולך כל החדש כולו, תלמוד לומר אותו, אותו אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו. מאי תשלומין ר' יוחנן אמ' תשלומין לראשון, ור' הושעיה אמ' תשלומין זה לזה. מאי ביניהו אמ' ר' זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שיני איכא ביניהו. ר' יוחנן אמ' תשלומין לראשו', כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשיני, ור' אושעיה אמ' תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשיני.
<h2>דף ט:</h2>
תניא מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל קרית שמע שלשחרית או קרית שמע שלערבית, או תפילה שלשחרית או תפילה שלערבית, וחסרון לא יוכל להימנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהן. והוליד ממנה ממזר. הוליד אין לא הוליד לא, והתני הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נאבד מן העולם, לא קשיא כאן באחותו פנויה כאן באשת איש. ואיבעיתימ' הא והא באשת איש כאן באשת כהן כאן באשת ישראל, ואיבעיתימ' הא והא באשת ישראל ולא קשיא כאן באונס כאן ברצון. וליוצא ולבא אין שלום [זכריה ח']. כיון שיצא אדם מדבר הלכה שוב אין לו שלום, ושמואל אמ' זה הפורש מתלמוד למשנה.
<h2>דף י.</h2>
מתני'. היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו, הילכות שבת חגיגות ומעילות הרים התלויין בסערה, מקרא מועט והלכות מרובות, הדינין והעבודות הטהרות והטמאות יש להן על מה שייסמכו והן הן גופי תורה. פי' התרת נדרים אין להן סמך מן התורה כי אם קבלה על פה.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל לא יחל דברו [במדבר ל'] הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. פי', דהוה ליה למיכתב כי ידור נדר לא יחל, מאי טעמ' כתב דברו, לומר לך דברו לא יחל אבל דבר אחרים מוחל.
הילכות שבת מיכתב כתיבי, [שמות כ'] לא תעשה כל מלאכה. לא צריכא לכדר' אבא דאמ' החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה. פי', אף על פי שהמלאכה עשוייה והגומא חפורה פטור, ואין זה כתוב בפירוש.
<h2>דף י:</h2>
ומאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה. ומלאכת מחשבת בשבת לא כת'. פי' וזהו רמז מועט, שלומדין שבת ממשכן, מפני שנסמכה לו בפרשת ויקהל.
חגיגות מיכתב כתיבי [ויקרא כ"ג]. וחגותם אותו חג לי"י, לא צריכא לכדאמ' ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו זבחא הויא, דילמא חוג חגית אמ' רחמנא. פי', צוה הבורא שנשמח בחג ולא שנביא קרבן חגיגה, אמ' ליה דכת' [שמות ה'] ויחגו לי במדבר, וכתיב [עמוס ה'] הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים. ומאי כהררין התלויין בשערה, דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.
מעילות מיכתב כתיבן נפש כי תמעל מעל, אמ' רבא לא נצרכה אלא לכדתנן נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל, שליח עניא מאי עבד. פי' כששלחו בעל הבית ונזכר קודם שיוציא המעות פטור בעל הבית, דתו לא ניחא ליה בשליחותיה ושליח מעל, ואף על פי שלא ידע כלום. ואף על גב דכל מוציא מעות הקדש לחולין הוא שוגג, התם מידע ידיע דאיכא זוזא דהקדש איבעי ליה לעיוניה, הכא מאי ידע, היינו כהררין התלויין בשערה.
<h2>דף יא.</h2>
דינין מיכתב כתיבי. פי', והיכי תני יש להן על מה שיסמכו דמשמע שאינן מפורשין, לא נצרכה אלא לכדר', דתניא ר' אומר [שמות כ"א] נפש תחת נפש ממון. פי', דקסבר ר' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. אתה אומ' ממון או אינו אלא נפש ממש, נאמר נתינה למטה ונאמר נתינה למעלה, [שם] ונתן בפלילים, מה להלן ממון אף כאן ממון.
עבודות מיכתב כתיבי דכת' [ויקרא א'] והקריב הכהן את הכל המזבחה, לא נצרכה אלא לקבלת הדם, דלא כתיבא, דתניא והקריבו זו קבלת הדם. פי' אף על פי שהוא לשון הולכה אינה אלא קבלה, שהרי אחר שחיטה נכתבה, ואין הולכה אלא אם כן קיבל הדם, ואפקה רחמנא לשון הולכה. והקריב הכהן את הכל המזבחה, ואמ' מר זו הולכת איברין לכבש. פי' דאילו הקטרה בהדיא כתיבה והקטיר המזבח, למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה. פי', ואף על פי שהיא עבודה שאיפשר לבטלה, שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק, היכא דלא ביטלה, עבודה היא, ומפגלין את הקרבן במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה ופוסל בה אונן ויושב וערל.
טהרות מיכתב כתיבן. [ויקרא ט"ו] ורחץ את בשרו במים לא נצרכה אלא לשיעור מקוה, דתניא את כל בשרו במים, במי מקוה. פי' במים הידועין כדכתיב [שם י"א] ובור מקוה מים יהיו טהור, ולא יהיו מים שאובין. את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן אמה ברום אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה.
טמאות מיכתב כתיבן. [ויקרא י"א] וזה לכם הטמא, לא נצרכה אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא, דתניא [שם] בהם יכול בכולן תלמוד לומר מהם כל אשר יפול מהם. אי מהם יכול כל שהוא, תלמוד לומר בהם, הא כיצד עד שהוא נוגע במקצתו שהוא ככולו, ושיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחילת ברייתו בכעדשה.
<h2>דף יא:</h2>
עריות מיכתב כתיבי. לא נצרכה אלא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא, דאמ' רבא אמ' לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה. דבתו מאנוסתו לא כתיבא, דאילו בתו מאשתו כתיבא, [ויקרא י"ח] ערות אשה ובתה וכו' משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר, וכת' קרא אחרינא [שם] ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, ומוקמינן ליה [ביבמות] בבת בתו מאנוסתו, ובהאי קרא בת בנו ובת בתו כתיבי, בתו לא כתיבא, ואם תאמר קל וחומר הוא, אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסול קדשים אתה למד מקל וחומר, אבל [לא] אזהרות ועונשין, [ו]מקראי נפקא לן במסכת מכות [ה' ע"ב], ומהיכן למדה בתו מאנוסתו, אתיא הנה הנה לאיסורא, כתיב בנישואין [שם] שארה הנה זמה היא, וכתיב באונסין [שם] כי ערותך הנה, מה הנה האמור בנישואין עשה בתה כבת בתה, אף הנה האמור באונסין עשה בתו כבת בתו. ומאחר שלמדת אנוסה מנשואה, ובנישואין כתיב (ש') זימה היא (כמו הבת) [כמה דכתיב] באונסין, חזור ולמוד בה שריפה מאיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו וגומר. הן הן גופי תורה הני אין הנך לא, אלא הן והן גופי תורה.
אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבע' דברים ראוי לו שלא בא לעולם, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. פיס'. אין דורשין בעריות בג' מאי טע', ומסיק רב אשי דהכי קאמ' אין דורשין בסתרי עריות לשלשה, מאי טעמא סברא הוא ביתרי כי יתבי קמי רביהו חד שקיל וטרי בהדי רביה אידך צאלי אודניה לגמרא, אלא תלתא אי שקיל חד וטרי בהדי רביה הנך תרי שקלי וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי אמ' רבא ואתו למישרי איסורא בעריות. פי', סתרי עריות, הם הקולות שיש בעריות כמה בקידושין שיש כמה טצדקי שאינן קידושין וכיוצא בהן, וקורין אותן סתרי עריות שאין אדם ראוי לגלות סתרים הללו לעמי הארץ משום דסרכי, ומדמו מילתא למילתא, וגם לתלמידיו אל ידרוש בהם לשלשה וכל שכן ליותר, דדילמא לא צייתי ליה כולהו ולא קיימי שפיר אטעמא דמילתא, ואתי למיטעא ולמישרא מאי דלא שרא רביה, והוא הדין סתרי תורה קולות שהרב יודע בהרבה מצות שאין ראוי לגלותן לעמי הארץ כי אם לתלמיד חכם. איהכי בכל התורה נמי, שני עריות דאמ' מר גזל ועריות נפשו שלאדם מתאוה בהן ומחמדתן. איהכי גזל נמי, עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה, גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה.
פיס'. ולא במעשה בראשית לשנים. מנהני מילי דתנו רבנן [דברים ד'] כי שאל נא לימים ראשנים, יחיד שואל ואין שנים שואלין, יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל מששת ימי בראשית, תלמוד לומר לימים ראשונים אשר היו לפניך, יכול ישאל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למטה מה למעלה מה לפנים ומה לאחור.
<h2>דף יג.</h2>
פיס'. ולא במרכבה ביחיד. תני ר' חייא אבל מוסר לו ראשי פרקים, אמ' ר' חייא אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין והוא שליבו דואג בקרבו.
<h2>דף טז.</h2>
כל המסתכל בארבעה דברים מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור. פי', מה למעלה מראשי החיות מה למטה מראשי החיות, מה למעלה מן הארץ ומה למטה מן הארץ מה היה לפני בריית העולם, ומה שיהיה לאחר שיכלה העולם, ואסור להרהר על עניין השכינה ולחקור מה הוא שמא יחשב בליבו דברים שאינן כדיי כלפי למעלה, מפני שאין בנו דעת להשיג אחד מכמה אלפים וריבי רבבות מעניין האלהות, והילכך אסור לחקור במה שלא נוכל להשיג שמא יחשב הלב מחשבות שאינן הגונות כלפי למעלה.
כל שלא חס על כבוד קונו, מאי היא, אמ' רבא זו המסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת וגומר. פי' לא לעניין זהרוריתו שאין זה כבוד כלפי למעלה, אלא כמו שאין אדם יכול לכוין מראה הקשת מהו, שבמקום שנראה לו אדם נראה לו ירוק וכל מיני מראות ואינך יכול לכוין בו מראה ברור כך מראה שכינה אינן יכולין לכוין מה הוא.
מתני'. יוסי בן יועזר אומ' שלא לסמוך יוסף בן יוחנן איש ירושלם אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומ' שלא לסמוך, נתיי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם נכנס שמי. הלל אומר לסמוך, [ט"ז ב'] שמי אומר שלא לסמוך. הראשנים היו נשיאים, והשניים היו אבות בית דין.
<h2>דף טז:</h2>
תנו רבנן שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך היו נשיאים, שניים להם אבות בית דין דברי ר' מאיר, וחכמים אומ' שמעון בן שטח נשיא יהודה בן טבאי אב בית דין. יצא מנחם. להיכן יצא לתרבות רעה. רבא אמ' יצא לעבודת המלך. תניא נמי הכי יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לובשי סיריקון שלזהב. אמ' רב שמואל בר אבא אמ' ר' יוחנן אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור.
<h2>דף יז.</h2>
בית שמי אומר' מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות. ובית הלל אומרין מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. עצרת שחלה להיות בערב שבת בית שמי אומר' יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומר' אין לה יום טבוח, ומודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת, ואין כהן גדול מתלבש בכליו, ומותרין בספד ובתענית, שלא לקיים דברי האומ' עצרת אחר השבת. פי' פלוגתא דבית שמי ובית הלל מפורשת בפרק ב' דביצה [י"ט ע"ב], וכמו שנחלקו הם בסמיכה כך נמי נחלקו אבות הראשנים.
<h2>דף יז:</h2>
פיס'. עצרת שחלה להיות ערב שבת בית שמי אומרי' יום טבוח אחר השבת. פי' יום טבוח שלקרבנות ראייה וחגיגה שליום טוב הוא לאחר השבת, שאינן קריבין לא ביום טוב ולא בשבת. ובית הלל אומרין אין לה יום טבוח. פי' אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו ביום טוב. ומודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח לאחר השבת, שאינן דוחין את השבת. ואין כהן גדול מתלבש בכליו, בכלים נאין שיש לו כדי שידעו הכל שאינו יום טוב. וגם מותרין בספד ובתענית שלא לקיים דבר הצדוקין האומרין עצרת אחר השבת. פי', שהם אומ' [ויקרא כ"ג] וספרתם לכם ממחרת השבת שבת בראשית, ותבא עצרת לאחר השבת. אמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, תלמוד לומר [דברים ט"ז] בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מקיש חג שבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.
<h2>דף יח.</h2>
מכלל דתרויהו, ר' יוחנן וריש לקיש סבירא להו חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי דתנו רבנן [שמות כ"ג] את חג המצות תשמור לימד על חולו שלמועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשיה, [פי' דסמוך ליה ז' ימים תאכל מצות ודרשינן ליה חג המצות תשמור ז' ימים]. ר' יונתן אומר קל וחומר ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסורין בעשיית מלאכה, חולו שלמועד שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין שאסור בעשיית מלאכה, ששת ימים שבת יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה, מה לששת ימי בראשית שכן אין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו שלמועד שיש בהן קרבן מוסף, ראש חודש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה, מה לראש חודש שכן אינו קרוי מקרא קודש, תאמר בחולו שלמועד שקרוי מקרא קודש, הואיל וקרוי מקרא קודש דין הוא שיהא אסור בעשיית מלאכה.
תניא אידך [ויקרא כ"ג] כל מלאכ' עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי. פי', דסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה לי"י, ודרשינן ליה כל מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים. ר' עקיבה אומ' אינו צריך הרי הוא אומ' [שם] אלה מועדי י"י מקראי קודש, במה הכתוב מדבר אי בראשון הרי כבר נאמר שבתון, אי בשביעי הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכת' מדבר אלא בחולו שלמועד שאסורין בעשית מלאכה.
תניא אידך [דברים ט"ז] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורין בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה, ת"ל ביום השביעי עצרת שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה, שלא מסרן הכת' אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מותרת. עיין מה שכתבתי בפרק מי שהפך דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ'.
ומותרין בספד ובתענית. והתניא מעשה ומת אלכסא בלוד ובאו כל ישראל לסופדו ולא הניחן ר' טרפון מפני שיום טוב שלעצרת היה, יום טוב ס"ד, אלא אימא יום טבוח. לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת, כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת. ומיכן מוכיח שאסור להתענות במוצאי חג שבועות אפי' בזמן הזה, דהא ר' טרפון בימי חורבן הוה.
<h2>דף יח:</h2>
מתני'. נוטלין לידים לחולין ולמעשר לתרומה, ולקודש מטבילין, ולחטאת אם ניטמאו ידיו ניטמא גופו. טבל ועלה לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש. טבל לקודש והוחזק לקודש אסור לחטאת. טבל לחומר מותר לקל, טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. פי', חולין ומעשר שיני ותרומה דיי להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית. אבל קודש בעו ידיו טבילה במ' סאה ואע"פ שלא ניטמא גופו. ולחטאת דהיינו אם רוצה להזות מי חטאת, אם נטמאו ידיו באחד מן הדברים (ו)[ה]מטמאין את הידים ולא הגוף כגון ולד הטומאה וכתבי הקודש, [וכל הפוסל את התרומה ניטמא גם הגוף עמהם, והכי תנן בפ"ב דפרה [פי"ב מ"ז] הטהור לחטאת שניטמאו ידיו] ניטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה.
ואם טבל לחולין והוחזק לחולין. כלומר, שנתכוון להיות טהור לחולין אסור לוכל מעשר שיני וכן כולן. טבל ולא הוחזק כלל כאילו לא טבל לעניין מעשר, אבל חולי' לא בעי כוונה, כדתניא טבל ולא הוחזק מותר לחולין ואסור במעשר ואוקימנ' למתני' בנהמא, אבל בפירי דחולין ודמעשר לא בעו כוונה לנטילת ידים, דאמ' רב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, אבל פירי דתרומה בעו נטילת ידים, שהשיני עושה שלישי וידים שניות הן.
מתני'. בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת, יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנ' בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. פי', בגדי עם הארץ הן חשובין מדרס לפרושין שאוכלין חוליהן בטהרה, מפני שעמי הארץ הן כזבים לכל דבריהן. ובגדי אוכלי תרומה הן כמו מדרס לאוכלי קודש, ואע"פ שגופן טהור, כדאמרינן בפרק השוחט [ל"ה ע"ב] גזירה שמא ישבה עליהן אשתו נידה, וכן בכולן. וכל אילו המעלות מדרבנן, והאי דנקט להו הכא גבי הלכות מועד, לפי שיש בסופו הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ואינן כשאר ימות השנה כדאמ' בפרקין דלקמן [כ"ו ע"א].
<h2>דף כ:</h2>
חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים [בתוך כלים] לתרומה אבל לא לקודש. אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקודש. הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, לא כמידת הקודש מידת התרומה, שבקודש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל. כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה. הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה. הרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה, ובתרומה אם ניטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה, ובקודש מטביל את שתיהן שהיד מטמאה את חברתה לקודש אבל לא לתרומה. אוכלין נגובין נאכלין בידים מסואבות לתרומה אבל לא לקודש, [כ"א א'] האונן והמחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה. לקודש מאי טע' לא, אמ' ר' אילא מפני שכבידו שלכלי חוצץ, פי', כלי הפנימי העומד בתוך החיצון חוצץ בפני המים, ולא נכנסו בין זה לזה, והילכך לא נטהרו שתיהן.
פיס'. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. פי', כדאמ' [חולין ל"ה ע"ב] גזירה שמא ישבה עליהן אשתו נידה. לא כמידת הקודש מידת תרומה שבקודש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר. פי', אם היה בגד טמא והיו בו קשרים, ורוצה להשתמש בו קודש, צריך להתיר קשריו ומטבילו, משום חציצה, ואחר כך קושר הקשרין אם הוא צריך להם. וכן נמי אם היה שרוי במים הוי כעין חציצה, וצריך לנגבן ואחר כך יטבילנו. ובתרומה קושר ואחר כך מטביל, ולא חשיבה חציצה.
<h2>דף כא:</h2>
רבא אמ' היינו טעמ', גזירה שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, כדתנן עירוב מקואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה וכשתי אצבעות חוזרות למקומן. מאי איכא בין דרבא לדר' אילא איכא ביניהו סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן, למאן דאמ' משום חציצה איכא, למאן דאמ' משום גזירה שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד [ליכא]. (כדתנן מקואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה) פי', גרגותני הוא כעין קופה גדולה שמסננין בה את היין כשיורד מן הגת לבור, כדאמ' בע"ז [נ"ו ע"ב] שלא החזיר גרגותני לגת, וסל וגרגותני הן רחבין בפיהן כמו שהן רחבין בשוליהן, והילכך ליכא (למיר) [למיגזר] בהו, אבל שאר כלים פיהן צר יותר משוליהן, אע"פ שיש בפיהן יותר משפופרת הנוד, גזירה משום הנהו שאין בפיהן כשפופרת הנוד.
<h2>דף כב.</h2>
ואזדא רבא לטעמיה דאמ' רבא סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן טהורין, ומקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה, דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא, ובענן עד דאיכא מ' סאה במקום אחד, פי', אם יש שתי גומות שהן מליאות מים ואין בזו מ' סאה ולא בזו מ' סאה, אע"פ שהקרקע שביניהן חלחולי מחלחלא שדרך הקרקע לשאוב משקין ולהקיאו, ואי איפשר שלא (יערב) [יעברו] המים מגומא לגומא, אפי' הכי אין מתערבין עד שיהו מליאות שתיהן, ויהא המשקה צף על פיהן ויהיה טופח על מנת להטפיח, שמשקה טופח לבדו אינו חיבור עד שיהא טופח על מנת להטפיח. ואי קשיא והתנן בפר' ו' דמקואות [מ"ה] השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד כול' עד היה שק או קופה מטבילין בהן כמה שהן מפני שהמים מעורבין. פי', השידה והתיבה אם היו פיהן למעלה מן המים, בענן שיהו נקובין כשפופרת הנוד, אבל השק והקופה [אע"פ שפיהן אינן למעלה מן המים וגם לא היו נקובין כשפופרת הנוד מטבילין בהם, מפני שהמים שבתוך השק והקופה] מעורבין למי המקוה, ולאו כשאובין בפני עצמן חשבי' להו, אלא בין הנצרין שלקופה ובין חוטי השק המים נכנסין ומתחברין, [ואם כן נימא הכא במקוה שחלקו בסל וגרגתני שהמים מתערבין ומתחברין] דרך הנצרין ולא תיהוי חציצה. תשובה, ודאי התם השק והקופה היו עומדין בתוך המקוה, ולא היו חוצצין מן הקצה אל הקצה. וכיון ש(ב)[ה]מקוה היה מחובר מיכן ומיכן, גם המים שבתוכן מחוברין חשבינ' להו כמקוה, כיון שהמים מעורבין, אבל הכא שחלקן מן הקצה אל הקצה ופיהן חוץ למקוה, שנראה עכשיו כשני מקואות, אע"פ שהמים שבתוכן הן מתערבין, חציצה הויא, מידי דהויא אכותל קרקע שבין שתי הגומות.
<h2>דף כב:</h2>
פיס'. אחורים ותוך כול'. מאי אחורים ותוך כדתנן לקמ' כלי שניטמו אחוריו במשקין אחוריו טמאין, תוכו אוגנו אזנו וידיו טהורין, ניטמא תוכו כולו טמא. פי', בכלי שטף מיירי המקבל טומאה מגבן, אבל כלי חרש אין מקבל טומאה מגבו ואפי' מן השרץ. ובטומאת משקין מדרבנן קא מיירי, דאי בטומאה דאורייתא בכל היכא דנגעה (בזה) [ביה] כולו טמא, אלא בטומאת משקין דהוא מדרבנן קמיירי, דמדאוריי' אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ומשקין הוו ולד ראשון, וגזור בהו רבנן [נדה ז' ע"ב] שיטמאו כלים גזירה משו' משקה זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו ודם הנידה, ומפני שהיא טומאה דרבנן עבוד בה היכירא [בכורות ל"ח ע"א] כי היכי דלא לישרפו עליה תרומה וקדשי', ואמור שאם ניטמא תוכו כולו טמא, אבל אם ניטמאו אחוריו אין תוכו טמא, וכן אוגנו אזנו וידיו. וכן נמי בית הצביטה שלו, כדתנן בפרק ה' דכלים [מ"ז] כל הכלים יש להם אחורים ותוך ויש להם בית הצביטה.
פיס'. ובית הצביטה. מאי בית הצביטה מקום שצובטו. וכן הוא [אומר] ויצבט לה קלי. פי' זהו החקק שבשולי הכוס שהכוס יושב עליו. והוא בית אחיזתו לשון ויצבט לה קלי, שהוא לשון הושטה. ור' אסי אמ' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת צובטין. פי' הוא אותו החקק אלא שמפרש צביטה לשון טיבול [שמטבלין שם ירק או בשר ודגים בחומץ ומפ' ויצבוט לה קלי לשון טיבול] בחומץ. וזהו נקיי הדעת שיש בני אדם שמטבילין בתוך הכוס, וכשרוצה לשתות רוחצו ושותה בו, אבל נקיי הדעת אין מטבילין במקום ששותין אלא הופכין אותו ומטבל בחקק שבשוליו.
פיס'. הנושא את המדרס נושא את התרומה. פי', אם היה נושא מנעל שלזב שהוא טמא מדרס, רשיי הוא לישא חבית שלתרומה שהוא כלי חרס, ואינה מקבלת טומאה מגבה, והוא נזהר שלא יגע באוירה, ויגע ביין שבה, אבל חבית מליאה יין ושמן שלנסכים לא ישא אותה, ואע"פ שאינו נוגע באוירה.
קודש מאי טעמ' לא, משו' מעשה שהיה, דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל מעשה באדם אחד שהיה מעביר חבית שליין שלקודש ממקום למקום ונפסקה רצועה שלסנדלו ונטלה והניחה עלפי חבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת, באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש, פי' הרצוע' שהיתה מגע מדרס, נפלה בתוך החבית ונגעה ביין וטימאתו, לפיכך גזרו שהנושא את המדרס לא ישא את הקודש, אבל תרומה נושא דמעשה שהיה קודש היה.
<h2>דף כג.</h2>
כלים הנגמרין בטהרה. שנזהר בהן משנגמרו ונראו לקבל טומאה, ושמרן שלא יטמאו, אפי' הכי צריכין טבילה לקודש. ואמרי' דגמרינהו מאן, אילימא דגמרינהו חבר למה להו טבילה. פי', כיון שהחבר גמרן ושמרן שלא יטמאו למה הן צריכין טבילה לקודש, ואלא דגמרינהו עם הארץ, נגמרין בטהרה קרית להו. הא מיטמו וקיימי, שעם הארץ הוא כזב לכל דבריו. אמ' רבה בר שילא אמ' רב מתנה אמ' שמואל דגמרינהו חבר ומשום צינורא דעם הארץ, דנפל אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא, אלא בתר דגמריה הא מיזהר זהיר ביה. פי' החבר שומרן מכל טומאה ואין לחוש שמא נפלה עליו צינורא דעם הארץ, שמכל טומאה שבעולם הוא בחזקת משומר כל זמן שהוא ביד החבר. ומהדר דילמ' נפלה עליו צינורא דעם הארץ קודם שיגמר, שאין החבר נזהר בשמירתו שהרי אינו מקבל טומאה, ובעידנא דגמריה עדיין לחה היא, לפיכך הצריכוהו טבילה. וכל זה אנו חוששין לקודש אבל לא להשתמש תרומה.
<h2>דף כג:</h2>
פיס'. הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה. פי', אע"פ שהאוכלין הן פרורין הכלי מצרפן להיות כאילו הן אוכל אחד, מה שאין כן בתרומה. דדווקא אם היו האוכלין דתרומה נוגעין זה בזה, אז הם מצטרפין אפי' בלא כלי אלא על גבי קרקע, אבל אם אינן נוגעין [זה בזה] אינן מצטרפין אפילו בכלי. וכשהן נוגעין נמי שהן מצטרפין, דווקא להשלים הביצה, אבל לא שיהיו כאוכל אחד, שאם נגע טמא במקצתו טימא את כולו, אבל הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש לעשותן אפי' הן פרורין כאוכל אחד, שאם נגע הטמא במקצתו טימא את כולו. מנהני מילי אמ' ר' חנין דאמ' קרא [במדבר ז'] כף אחת עשרה זהב מליאה קטרת הכת' עשה לכל מה שבכף אחד.
<h2>דף כד.</h2>
פיס'. הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה. תניא אמ' ר' יוסי מניין לרביעי שהוא פסול לקודש, ודין הוא ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול לקודש, שלישי שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקודש. פי', מחוסר כיפורים מותר בתרומה כדאמ' [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה מותר במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, דכתי' [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, וזו היא תרומה שהוא לחמו שלכהן. אבל בקדשים כת' [שם ז'] וכפר עליה הכהן וטהר' מכלל דעד השתא טמאה היא, ואם נגע מחוסר כיפורים בקודש פסלו. שלישי שפסול בתרומה כדילפינן מקל וחומר מטבול יום בסוטה [כ"ט ע"א], ומה טבול יום שמותר במעשר פוסל בתרומה, שיני שאסור במעשר דין הוא שיפסול בתרומה. ולמדנו שלישי לקודש מן התורה ורביעי מקל וחומר, שלישי לקודש מן התורה דכתיב [שם] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, מי לא עסיקנן דנגע בשיני וקאמ' רחמנא לא יאכל. פי' שגם השיני נקרא טמא דכת' [שם י"א] כל אשר בתוכו יטמא, והשרץ הוא אב הטומאה והכלי ראשון והאוכל שבתוכו שיני, ורביעי מקל וחומר הא דאמרן.
פיס'. ובתרומה אם ניטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה, ובקודש מטביל את שתיהן. פי' בתרומ' חברתה טהורה ומשתמש בטהורה ונוגע בתרומה אבל בקודש אסור ליגע בטהרה עד שיטבול את שתיהן שהיד מטמאה את חברתה לקודש, ומשום הכי גזרו עליו להטביל את שתיהן, שאם אתה אומ' לא יטבול אלא הטמאה, שמא יתעצל להטבילה וישתמש בקדשים בטהורה (עם הטמאה בטהורה) [עם הטהורה בטמאה], משום הכי גזרו שלא ישתמש בקדשים עד שיטבול בשתיהן אבל בתרומה אין היד מטמא את חברתה.
תניא יד נגובה מטמאה את חברתה לטמא בקודש אבל לא לתרומה דברי ר', ר' יוסי ביר' יהודה אומ' לפסול אבל לא לטמא. פי', רבותא נקט יד נגובה אע"פ שאין בה ליחלוח משקה מטמאה את חברתה לקדש, וקסבר ר' שיד טמאה מטמאה את חבירתה ועושה אותה שיני כמותה, והשיני מטמא את הקודש שעושה שלישי, והשלישי רביעי, ור' יוסי ביר' יהודה סבר אין הטמאה מטמאה את חבירתה ועושה אותה שיני כמותה, אלא היא שיני והיד הטהורה שלישי, ופוסלת את הקודש לעשותו רביעי. איתמר אמ' ריש לקיש לא שנו אלא ידו אבל יד חבירו לא, ור' יוחנן אמ' אחד ידו ואחד יד חבירו מטמאה את חבירתה.
<h2>דף כד:</h2>
פיס'. אוכלין אוכלין נגובין בידים מסואבות לתרומ' אבל לא את הקודש. פי', כל זמן שלא הוכשר אינו מקבל טומאה, הילכך מותר ליגע בידים מסואבות שהן שניות, בתרומה שלא הוכשרה, אבל לא בקודש שחיבת הקודש מכשרתן לקבל טומאה אע"פ שהן נגובין.
האונן והמחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש. פי', אונן יקרא כל יום המיתה, ואע"פ שעברה אנינותו אסור לאכל קדשים עד שיטבול, וכן נמי זב וזבה ויולדת ומצורע שטבלו ביום השביעי והעריב שמשן, ולא הביאו כפרתן, ביום השמיני אסור לאכל קדשים אע"פ שהביאו כפרתן צריכין טבילה אחרת. מאי טעמ' כיון דעד האידנא הוו אסירי אצרכינהי רבנן טבילה, אבל לא בתרומה קאי אכולה מילתא, שאין אונן ומחוסר כיפורים אסור' בתרומה, כדאמ' [יבמות ע' ע"ב] זרות אסרתי לך ולא אנינות, ואמרי' נמי [שם ע"ד ע"ב] העריב שמשו אוכל בתרומ'.
מתני'. חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה. ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של תרומה לא יקבלנה הימנו אבל מניחה לגת הבאה. ואם אמ' הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן. כדי יין ושמן המדומעות נאמנין עליהן בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום. פי', בארץ יהודה נאמנין עמי הארץ על טהרת יין ושמן שלנסכים כל ימות השנה [אבל על התרומה אינן נאמנין. תניא [לעיל כ"ב ע"א] א"ר יוסי מפני מה אמרו הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה] כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. פי', אבל התרומה שלו אם לא יקבלנה כהן חבר יתננה לכהן עם הארץ חבירו. אמ' רב פפא כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ כר' יוסי. פי', כי היכי דר' יוסי חייש לאיבה ומקבלין ממנו קדשים. הם הכי נמי מקבלין עידותן משום איבה.
<h2>דף כה.</h2>
ובשעת הגיתות והבדים נאמנין עמי הארץ אף על התרומה. פי' מפני שהכל מטהרין כליהן וטובלין באותו הזמן. ואם עברו הגיתות והבדים והביאו עמי הארץ לחבר חבית שלתרומה, לא יקבלנה ממנו, מפני שהיא בחזקת טמאה. אבל מניחה עם הארץ לגת הבאה ואז יקבלנה החבר ממנו. ואם אמ' עם הארץ לחבר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן. פי' שעל אותה רביעית לוג שלקודש הוא נאמן, ומיגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה [ואפי' כל ימות השנה]. כדי יין ושמן המדומעות כול'. פי' אם היו לו כדי יין ושמן המעורבין, שנתערבה תרומה בחולין, נאמנין עליהן בשעת הגיתות והבדים, אע"פ שיש שם חולין מעורבין ואין עמי הארץ נאמנין, בזה נאמנין, דמיגו דנאמנין על התרומה נאמנין נמי על החולין שנתערבו בהן, וקודם לגיתות שבעים יום, שע' יום מקדימין לטהר את כליהן בעבור הגיתות והבדים.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. מן המודיעית ולפנים נאמנין על כלי חרש, מן המודיעית ולחוץ אינן נאמנין, כיצד הקדר שמוכר את הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעי', הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחין נאמן, יצא אינו נאמן. פי' מודיעית היא עיר קרובה לירושלם ט"ו מילין כדאמ' בפסחים [צ"ג ע"ב], מן המודיעית ולפנים, וכן מידתה לכל רוח, הן נאמנין עמי הארץ על כלי חרש שלהן, מפני שאין עושין כבשנות בירושלם לא לסיד ולא לקדירות מפני העשן, שלא ישחיר את הכתלים ותתגנה העיר, והילכך היו דחוקין לכלי חרש והתירו להם, שכל הכלים הנמכרין מן המודיעית יהיו בחזקת טהרה, ולא גזרו עליהן גזיר', שאין גוזרין גזיר' על הציבור אלא שרוב הציבור יכולין לעמוד. אבל המוכרין מן המודיעית ולחוץ אינן נאמנין. דדווק' הנמכרין קרוב לירושלם התירו להם, אבל הרחוקין לא התירו להם. הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחין נאמן. אע"פ שהוא הקדר שנכנס לפנים מן המודיעית והן הן הקדירות שהכניס והן הן הלוקחין שרצו לקנות מהן, דדווקא ממודיעית ולפנים נאמנין, אבל אם יצא לחוץ ורוצה עכשיו לקנות ממנו, אע"פ שהוא הוא הקדר הנכנס והן הן הקדירות שהכניס והן הן לוקחין שרצו לקנות ממנו ולא הספיקו לקנות עד שהוציאן לחוץ מן המודיעית אינן נאמנין בטהרתן, אלא בחזקת טומאה הן הכדין וכל כלי עם הארץ, שהמקום גורם, כל שמוכרין לפנים מן המודיעית הן בחזקת טהרה, ומה שמוכרין לחוץ הן בחזקת טומאה.
<h2>דף כו.</h2>
תנא אינן נאמנין אלא על כלי חרש הדקין. פי' דווק' כלי חרש הדקין כגון קדירות וצלוחיות שאי איפשר לבעל הבית בלא הן, עליהן הן נאמנין, לפי שהן דחוקין להן. אבל על כלי חרש הגסין כגון הכדין והחביות וקנקנין גדולין, אין נאמנין עליהן לפנים מן המודיעית, אלא בתוך ירושלם כדבענן למימר לקמן.
מתני'. הגבאין שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר לא נגענו. ובירושל' נאמנין על הקודש ובשעת הרגל אף על התרומה. הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ר' יהודה אומ' יגמור וחכמים אומ' לא יגמור. פי' ישר' שהן גבאין למלך גוי לגבות מיש' גלגליות ומסין וארנוניות, ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו נאמנין הן לומ' לא נגענו בכל כלי הבית. וכן הגנבין שגנבו כלי חרש והחזירום נאמנין הן לומ' לא נגענו, כך פירש המורה. וקשי לי טובא בהאי פירושא, דהא עמי הארץ בחזקת זבין הן כדאמ' לעיל [כ"ג ע"א] בצינורא [דידהו] מטמאה, ואם כן [אעפ"י שלא נגע באויר הוא מטמא במשא] אע"פ שהיה מוקף צמיד פתיל, כדין זב, והכי תנן בפירוש בפרק ז' דמסכת טהרות [מ"ו] שעם הארץ מטמא משכבות ומושבות וכלי חרש המוקפין צמיד פתיל. ונראה לי לפרש, דהאי דקתני נאמנין לומר לא נגענו לא אכלים שהחזירו קתני, שהרי הם נגעום ונשאום, אלא אשאר כלי הבית קתני, שהם נאמנין לומר לא נגענו בשאר כלים כי אם באלה שגנבנו.
ובירושל' נאמנין על הקודש. פי', אכל עמי הארץ קאי, והכי קאמ' ובירושל' נאמנין עמי הארץ על הקודש שאם נגעו בקדש טהור הוא. ודוק' על הקודש נאמנין אבל לא על התרומה, שאם נגעו בתרומ' פסולה אף ברגל. ואי קשיא הרי גם ביהודה נאמנין על הקודש ואמאי תני בירושלם בלחוד. תשובה, מאי דנאמני' ביהודה על הקודש דווקא בקודש דידהו, אבל אם נגעו בקדש דחבר, פסול הוא, דהשתא בגדיהן מדרס לפרושין כל שכן לקודש. אבל בירושלם אפי' בקדש דאחרים הן נאמנין לומר טהורין אנו וטבלנו, [ש]הרי כמה כהנים עמי הארץ עולין למשמרתן ועושין עבודה ונוגעין בקודש, הילכך כל עמי הארץ בחזקת טהרה הן לגבי קודש. תנא נאמנין על כלי חרש הגסין בירושלם לקודש. פי' מן המודיעית ולפנים נאמנין על כלי חרש הדקין ולא על הגסין, כדאמרי' לעיל [כ"ה ע"ב], ובירושלם הן נאמנין אף על כלי חרש הגסין לקודש. וכל כך למה לפי שאין עושין כבשנות בירושלם.
ורמינהי הגנבים שנכנסו לתוך הבית כל הבית כולו טמא, לא קשיא הא דאיכא גוי בהדיהו הא דליכא גוי בהדיהו. פי', אי איכא גוי בהדיהו יריאין ליגע בכל כלי הבית שמא יחשדם כי גנבו שום דבר, אבל אי ליכא גוי בהדיהו אין יריאין ליגע, דתנן בסיפא דההיא אם יש עמהן גוי נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו. ואי איכא גוי בהדיהו מאי הוי, ר' יוחנ' ור' אלעזר חד אמ' אימת גוי עליהן, וחד אמ' אימת מלכות עליהן, מאי ביניהו גוי שאינו חשוב [איכא ביניהו]. פיס'. וכן הגנבין כולי. ורמינהי הגנבין שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים, אלמא כל מקום שנכנסו ודרסו שם כל הכלים טמאין. והיכי הכא נאמנין לומר לא נגענו. אמ' רב פנחס משמיה דרב פפא שעשו תשובה, דיקא נמי דקתני שהחזירו את הכלים ש"מ.
פיס'. ובשעת הרגל נאמנין אף על התרומה וכל שכן על החולין. מנהני מילי, אמ' ר' יהושע בן לוי דאמ' קרא [שופטים כ'] ויאסף כל איש ישראל חברים, הכת' עשאן כולן חברים. פי' בכל עת אסיפה דינן כמו חברים. [ובפילגש בגבעה כתיב].
פיס'. הפותח את חביתו למכור ברגל, ומוכר לעמי הארץ ולחברים ואינן חוששין למגע עם הארץ, דכטהורין חשבי' להו ברגל. וכן המתחיל בעיסתו ברגל ולא מכר הכל, ונשארו לו לאחר הרגל, ר' יהוד' אומ' יגמור וימכור לחברים בחזקת טהרה, אע"פ [שע"ה מישמשו בהן כל ימות הרגל] שאם אתה אומר לא יגמור ימנע תחילה ולא יתחיל למכור. וזהו אחד מן הדברים שהותרו סופן משום תחילתן, כדאמ' בפרק קמ' דביצה [י"א ע"ב]. וחכמ' אומ' לא יגמור, דדוק' בתוך הרגל עשאום כטהורין, אבל לאחר הרגל הן טמאות הפירות למפרע, ואסור לחבר לאכול מהן בימי טהרתו.
מתני'. משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה. עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת. ר' יוסי או' אף לא ביום החמישי שאין הכהנים פנויין. כיצד מעבירין על טהרת עזרה, מטבילין כל כלים שבמקדש ואומר להם הזהרו [כ"ו ב'] שלא תגעו בשולחן. כל הכלים שבמקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשנים מביאין השניים תחתיהן. כל הכלים שבמקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר' אליעזר. וחכמ' אומ' מפני שהן מצופין. פי' מעבירין לשון הכרזה, כמו [שמות ל"ו] ויעבירו קול במחנה, שהיו מכריזין שיהו מתקבצין כל הכהנים לטהר הכלים שבעזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל שאע"פ שעשאן הכת' חבירין לא מפני שטהורין הן, הילכך אחר הרגל מגען טמא למפרע. ואם עבר הרגל ביום הששי לא היו מתקבצין להטביל, מפני שכל אחד הוא טרוד בצורכי שבת, והיו ממתינין עד יום ראשון. ר' יוסי אומ' אף לא ביום החמישי, והוא הדין לשאר ימי שבוע, לא היו מכריזין למוצאי הרגל שיטבילו הכלים שאין הכהנים פנויין להטביל.
תנא לפי שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן. פי', היו טרודין הכהנים להוציא דשן התפוח שבאמצע [המזבח] שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן שלמערכה. ואומ' להם הזהרו. פי', או' לכהנים עמי הארץ ברגל הזהרו שלא תגעו בשולחן, לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל, שאי איפשר לסלקו ממקומו דכת' ביה לחם פנים לפני תמיד.
<h2>דף כז.</h2>
חוץ ממזבח הנחשת ומזבח הזהב מפני שהן כקרקע. מזבח הנחשת מנלן דכת' [שמות כ'] מזבח אדמה תעשה לי, הכתוב קראו אדמה. מזבח הזהב דכת' [במדבר ג'] המנורה והמזבחות, איתקוש מזבחות להדדי. וחכמים אומרים מפני שהן מצופין, (אדרבה) אדרבה מפני שהן מצופין מיטמין. פי', כלי עץ העשוי לנחת טהור דאיתקש לשק, ובענן שיהא מטלטל מלא וריקם, אבל כלי מתכות לא איתקש, והכל מקבל טומאה. אימא וחכמ' מטמאין מפני שהן מצופין.
